חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג–1973, קובע עקרון של חלוקה שווה של כלל הנכסים והזכויות שנצברו במהלך חיי הנישואין. עם זאת, קיימים מקרים חריגים שבהם איזון המשאבים לא יתבצע באופן שוויוני – אלא באופן שונה, בהתאם לשיקול דעתו של בית המשפט.
מהם המצבים שבהם חלוקה שווה אינה מחויבת?
א. נסיבות מיוחדות המצדיקות סטייה מהאיזון – סעיף 8(2) לחוק מאפשר לבית המשפט לקבוע חלוקה לא שוויונית כאשר יש בכך צדק בנסיבות המקרה.
ב. תרומה כלכלית חריגה של אחד מבני הזוג – למשל, כאשר צד אחד השקיע הון אישי משמעותי, ירש נכס או נטל סיכון פיננסי חריג שהביא לצמיחה כלכלית.
ג. העלמת נכסים או חוסר שיתוף – כאשר מוכח שצד אחד הסתיר נכסים או פעל באופן הפוגע באמון ההדדי והאיזון הכלכלי.
ד. תקופת נישואין קצרה – במיוחד כשלא נצברו נכסים משותפים משמעותיים.
ה. מקרים של אלימות קשה או התנהלות קיצונית – לעיתים יראו בהתנהגות קיצונית נסיבה המצדיקה הפחתת חלקו של בן הזוג הפוגע.
מהם השיקולים של בית המשפט?
בית המשפט בוחן כל מקרה לגופו, תוך התחשבות בכלל הנסיבות – אורך הקשר, אופן ניהול משק הבית, התרומה הכלכלית והלא כלכלית של כל צד, מידת השיתוף והאמון, והאם נגרם חוסר צדק מהותי באיזון השווה.
האם יש צורך בהוכחות מיוחדות?
כן. הנטל להוכיח שמתקיימות נסיבות המצדיקות סטייה מחלוקה שווה מוטל על הצד הטוען לכך. נדרש להציג ראיות ממשיות, כגון מסמכים פיננסיים, עדויות, או חוות דעת מקצועיות.
לסיכום, ברוב המקרים תתבצע חלוקת משאבים שווה בין בני זוג, אולם קיימת גמישות משפטית במקרים חריגים המצדיקים חלוקה לא שוויונית. מומלץ להיעזר בעורך דין ואקטואר מומחה על מנת להציג את הנתונים הרלוונטיים ולתמוך בטענות משפטיות בראיות כלכליות ברורות.
