שאלה נפוצה בהליכי גירושין היא האם בן זוג שלא עבד או שלא צבר זכויות פנסיוניות במהלך שנות הנישואין זכאי לחלק מהפנסיה של בן הזוג השני. סוגיה זו נוגעת בלב עקרון איזון המשאבים, ומעלה שאלות של שוויון, צדק והכרה בתרומה הלא כלכלית של בן הזוג הלא עובד.
העיקרון המשפטי – איזון משאבים
חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג–1973, קובע כי כל אחד מבני הזוג זכאי למחצית מהנכסים והזכויות שנצברו במהלך חיי הנישואין – לרבות זכויות פנסיוניות – וזאת בלי קשר לשאלה מי מהם צבר את הזכות בפועל או היה המפרנס העיקרי.
מה זה אומר בפועל?
א. אם בן הזוג א' עבד במהלך הנישואין ובן הזוג ב' ניהל את משק הבית או טיפל בילדים – בן הזוג ב' זכאי למחצית מהפנסיה שנצברה בתקופת הנישואין.
ב. הזכאות חלה רק על התקופה המשותפת – כלומר, רק על החלק שנצבר במהלך שנות החיים המשותפים.
ג. אין דרישה ל'השתתפות פעילה' כלכלית מצד בן הזוג הלא עובד – עצם קיום מערכת זוגית משותפת מקנה את הזכות.
גישה זו נובעת מהכרה בכך שניהול הבית, טיפול בילדים ותמיכה בבן הזוג העובד מהווים תרומה משמעותית לתא המשפחתי, גם אם לא באה לידי ביטוי בהכנסה או בזכויות פנסיה ישירות.
חריגים אפשריים:
א. אם קיימים הסכמי ממון הקובעים אחרת.
ב. במקרים נדירים, כאשר מוכח נתק מוחלט בין הצדדים לאורך זמן רב לפני מועד הקרע.
ג. אם התקופה בה לא עבד בן הזוג חלה לפני הנישואין או לאחר הקרע – תקופות אלה לא נכללות באיזון.
לסיכום, גם בן זוג שלא עבד במהלך הנישואין זכאי לחלק מהפנסיה של בן הזוג העובד, כל עוד מדובר בזכויות שנצברו בתקופת החיים המשותפים. מדובר בעקרון יסוד בדיני המשפחה בישראל, שמטרתו להבטיח שוויון והוגנות בין הצדדים – גם אם אחד מהם לא היה בעל הכנסה רשמית.
